יש משהו נורא כיף בלעשות משהו כשיש לקראתו עוררות פנימית או התרגשות כל שהיא.
כשהייתי ילדה אמא שלי הייתה נותנת לנו, הילדים, לחיות את השיגרה ומידי פעם היא הניחה פתק על השולחן ולידו, הפתעה. ככל שגדלנו, ההפתעות היו גדולות יותר. למשל: טיפול אצל קוסמטיקאית, עיסוי או שובר לארוחת בוקר.
אני זוכרת שהיה בי חלק סקרן ומלא ציפייה לגבי מתי אמא תפתיע בפעם הבאה ומתי הפעם הזו תהיה. הייתי מגיעה הבייתה, נכנסת לחדר ומקווה לראות את הפתק המיוחל על השולחן.
הפתקים היו מרימים מאוד, עם מלל אימהי שנתן לי, הילדה, תחושה שאמא שלי אוהבת, גאה ושמחה בי.
המחוות האלה שאמי עשתה מתוך לב אימהי נטו, הן מקור לדחיפה, ליצירת מוטיבציה ובניית חשק. בדרך הזו, מבלי לדעת, היא החדירה בנו עוצמה, אמונה בעצמנו ובטחון עצמי.
בטח את קוראת את מילותיי וחושבת שאני היא המודל למי היא או מה היא האישה הבטוחה. אולי הייתי אמורה להתפתח להיות כזו. אבל… לא כך קרה.
גדלתי כנערה עצובה, שלא אוהבת את עצמה, המוטיבציה הגדולה של החיים שלי הייתה אוכל, והייתי מתבודדת ונמנעת מסיטואציות חבריות. הקשיים שלי גרמו לכך שאת התיכון סיימתי בקושי רב ואת חלק מהבגרויות סיימתי בסוף במסלול האקסטרני. את הכוח והעוצמה שאמא שלי ניסתה להחדיר בי, לקחתי למקום של הרבה אנרגיה של הלקאה עצמית וחוסר סיפוק תמידי במי ובמה שאני.
כשסיימתי תיכון החלטתי שאני אעשה הכול על מנת להתקבל למקום שירות הלאומי המבוקש ביותר. נסעתי לשם, הצגתי להם את היתרונות שלי, הייתי חדורה וחזקה. הם אמרו לי שאני לא יכולה להתקבל לשנה הזו, אבל לשנת שירות שנה ב', יש סיכוי, אז שאחזור בעוד שנה. סירבתי לקבל את הלא שלהם. המשכתי לחזר, להבטיח, להציג הוכחות, להביא מכתבי המלצה ובסוף- קיבלו אותי. התחלתי ב01.09.2009 שירות לאומי במקום הכי נחשק ושקשה להתקבל אליו. נקודה למחשבה רגע- שימו לב לאן האנרגיה שלי הופנתה בשלב הזה של החיים – לתדמית שלי. היה חשוב לי שהסביבה תראה שאני טופ 1. לא עצרתי לחשוב מה יתאים לאופי שלי או מה ישרת את המסוגלות האמיתית שלי.
בחזרה לסיפור.. לצערי, לאחר שלושה שבועות, עזבתי את המקום יחד עם עוד 3 בנות שירות.
העשייה שנדרשנו לעשות + תנאי המגורים הקשים + המפגש עם האוכלוסייה שאיתה נאלצנו לעבוד גרמו לכך שהכול היה קשה מידי. אני זוכרת שהאדם שקיבל אותי חייך אליי ברכות ואמר לי – יש סיבה למה אנחנו מקבלים לכאן בנות שירות שנה ב', עכשיו הבנת את זה על דמך ובשרך.
שנת השירות שלי נגמרה בתחושה צורבת ומכאיבה של כשלון. הערך העצמי שלי, שגם כך היה ספוג מהלומות, התכנס לכדי דכדוך ודכאון ותחושה של אני כל כך כלום ושום-דבר.
אני לא רוצה להשאיר אתכם בווייב הזה אז נלך קדימה במחשבה שלנו 🙂
נתתי כותרת לפוסט הזה "מכתב לחסרת המוטיבציה". למה?
אם את (או אתה. אני כותבת בלשון נקבה אך פונה לכלל המגדרים) רוצה שיקרו לך דברים בחיים אבל את בלי חשק כדי לעשות אותם, לא בא לך, אין לך עוררות פנימית כדי לעשות אותם. אז אני רוצה לומר לך שאת לא חייבת מוטיבציה כדי לעשות או ליצור.
הבאתי כאן את הסיפור שלי מהשירות לאומי כדי שתראי איך למרות שהייתה לי מוטיבציית שיא להתקבל למקום ההוא + התקבלתי בפועל, התוצאה לא הייתה סיפור הצלחה. זאת אומרת מוטיבציה לא שווה בהכרח הצלחה או תוצאה רצויה. אני חוזרת: קיומה של מוטיבציה לא מבטיחה הצלחה או תוצאה רצויה.
אנחנו בתקופה של אושר. השיח החברתי ברחוב, השיח ברשתות החברתיות, השיח הפוסט מודרני, מדבר על אושר. כל האמצעים מופעלים רק כדי שנהיה מאושרים. ומה הוא האושר הזה? אנחנו מדמיינות אותו כתחושה פנימית של העדר קושי, העדר קונפליקטים והעדר רגש עצוב. ומאידך, אנחנו מדמיינות אותו כאילו אנחנו הולכות על ענן של אסתטיקה ויופי, של שיח משפחתי אוהב ומנשק, של קלות וקלילות ושל חוסר מאמץ.
אני לא שוללת את כל זה, זה כיף להרגיש את כל מה שרשמתי. אבל נשאלת השאלה: אם אני לא מרגישה את כל זה, האם זה אומר שאינני מאושרת?.
אני רוצה לומר לכן שאושר, יכול להתגלם גם בתוך אינטנסיביות ובתוך מאמץ. אושר יכול להתגלם באישה שחרף חוסר החשק שלה בישלה לעצמה ארוחה מזינה או חרף הפרנסה שמגיעה בקושי היא מצליחה לשמור על החיוך.
יש הרבה מניעים ומנועים שיכולים לגרום לדברים בחיים שלנו לקרות, חפשי את המניעים והמנועים שלך, תכירי אותם ותחזקי אותם אך נראה לך שכך נכון.
רק, בבקשה, אל תיפלי במה שאני נפלתי כשהייתי בת 18, אל תהיי מונעת מהרצון לייצר תדמית מסוימת, או מלתחזק את קו המחשבה של "מה יגידו עליי". זה לא באמת מוטיבציה. וזה גם לא אותנטיות.
גם אם נדמה לך שאת במצב תודעתי של אפס מוטיבציה, תזכרי שהאנרגיה שלך מופנית לאן שהוא, אין דבר כזה שלא. חפשי איפה היא. חפשי את האנרגיה הזו. גם אם תגלי שהיא מופנית להתעסקויות שליליות, לפחות תדעי שהיא שם. לפחות תדעי שאת לא מרוקנת כמו שחשבת, ושיש בך מלאי חיים עצום וחזק שעומד בפני עצמו ושאינו תלוי בשום דבר חיצוני.
יש חלק ב' למכתב הזה. בחלק השני אכתוב מה לדעתי כן חשוב. אם אני חושבת שלהסתמך על מוטיבציה זה טריקי אז על מה כן כדאי להסתמך בחיים שלנו? איך ניתן לבנות מנוע אישי חזק שלא יושב על מוטיבציה? את זה, בחלק ב' של המכתב.
אם יש לך תובנות או שאלות שצצו, תשלחי לי באינסטגרם. אשמח לקרוא. (אינסטגרם: tchiyafisher).
חג שמח,
תחיה.